הא דאמר רב בלישנא קמא אין מחזיקין בנכסי בורח – פירוש בורח מחמת ממון משום דלא מצי למיתי הכא ומחויי ואקשינן עליה ממתניתין דאוקמה איהו משום דמחאה שלא בפניו הויא מחאה ופריק טעמא דתנא דידן קאמר ליה וליה לא ס״ל אלא כר״י דאמר ויבא לשנה האחרת דמשמע שצריך הוא לבא ולמחות בפניו אבל לתנא קמא סבר רב דהוי מחאה מדקתני יהודה וגליל דליכא איניש דאזיל ואתי להכא ולא קתני בורח.

הא דאמרינן הא קא משמע לן דאפילו מיחה בפני בני אדם שאינן יכולין לומר לו – ה״פ: דהאי בורח דאיירי ביה רב אפילו בורח שיש עליו אימה במקום שברח והוא מוחה בפני בני אדם שאינן יכולין לומר לו הויא חזקה דמחאתו נמי מחאה היא.
וקאמרי דאמר רב ענן לדידי מיפרשא לי מיניה דשמואל וכו׳ כלומר ושמואל הכי אתמה עליה אי בבורח סתם פשיטא דאלו בורח שיש לו אימה דמוחה בפני בני אדם שאינן יכולים לומר לו לאו מחאה היא ולפיכך אין מחזיקין עליו.
והא דאמר רבה אין מחזיקין בנכסי בורח ומחאה שלא בפניו הויא מחאה. אקשינן עליה תרתי כלומר דהא סתרן אהדדי דהואיל ומחאה שלא בפניו הויא מחאה אמאי אין מחזיקין בנכסי בורח.
ואיכא למידק הכא ואמאי סתרן לוקמ׳ בבורח שיש לו אימה כגון האי דאמר שמואל גופי׳ דאין מחזיקין בנכסי בורח משום דהו״ל כמיח׳ בפני בני אדם שאין יכולין לומר לו ומחאה שלא בפניו הויא מחאה כדפרשינן דמשום הכי אמר שמואל וכי למחות בפניו הוא צריך ולא עלה על דעתו להעמידה בבורח שיש עליו אימה שם דהוא מוחה בפני בני אדם ומאי שנא דקשי׳ ליה לרבא טפי משמואל.
ואיכא דאמרי שאין בכלל לשון בורח מיחה בפני בני אדם שאינן יכולים לומר לו הא דאמרינן לעיל הא קא משמע לן דאפילו מיחה בפני אדם שאין יכולים לומר לו והוא הדין נמי למי שאינו בורח אלא אורחא דמילתא נקט שדרך הבורחים למחות בפני בני אדם שאינן יכולין לומר וממילתא יתירא דייקינן לה ולאו משום דבורח משמע הכי, וכן פירש הרב רבי יהוסף הלוי ז״ל.
ולא נהירא לי, דאי הכי לא איצטריך גמרא למימר שמואל אמאי אקשי ליה פשיטא דקאמר דאמר רב ענן לדידי מפרשא לי מיניה שהרי מאחר שאין זה בלשון בורח הדין עמו ועוד שאין דרך האמוראין לומר יתור בדרך זה אלא הוה ליה לרב למימר בהדיא מיחה בפני בני אדם שאין יכולין לומר לו הויא מחאה ומאי יתיר׳ הוא ממחזיקין למיחה בפני בני אדם שאינן יכולין לומר לו כיון דלא תלו בהדדי כלל דבורח נמי יכול למחות הוא בפני יכולין לומר לו וי״ל דאין מחזיקין בנכסי בורח דבכל בורח משמע ובודאי סתרן ולא בעי לתרוצי כדשמואל דרב זביד כרב סבר ליה כנ״ל.
ועוד היה נראה לי דהא דקאמרינן מיחה בפני בני אדם שאינן יכולין לומר לו הויא מחאה היינו בורח מחמת מרדין שאם הוא מוחה ירא הוא למחות בפני בני אדם של אותה מלכות שברח משם שאם שמע גואל הדם ורדף אחריו הוא יכול להורגו שהמלכיות מקפידות בשפיכות דמים וכשאמר רבא אין מחזיקין בנכסי בורח הוה ס״ד דבכל בורח קאמר ואפילו מחמת ממון שסתם לשון בורח מחמת ממון נמי במשמע ולהכי אקשינן תרתי.
וכן נמי הא דאקשינן שמואל בלשנא קמא וכי למחות בפניו הוא צריך ולא מוקי לה לדרב בשמעתיה דמחזיקין בנכסי בורח. בכל בורח משמע ואפילו מחמת ממון נמי וגמרא מפריק לה לדרב׳ לא קשיא כאן בבורח מחמת ממון שיכול למחות בפני כל בני אדם שאינו מקפיד אם שומעין בו שאין הלה רודף אחריו ואפילו באותו מלכות שלא יוסיף מנה על מנה אבל בבורח מחמת מרדין מתירא הוא שמא ישמע גואל הדם ויבא ויהרגנו או ימסרנו למלכות ואם יאמרו עדים לשום אדם דלמא מגלי׳ מלתא הלכך אינו מוחה אלא בפני בני אדם שאינן ממלכותו ואינן יודעין מהו טוען ואינן יכולין לומר לו למחזיק והיינו בשמואל.
אבל רב סבר אפילו הכי הויא חזקה דאמרינן חברך חברא אית ליה והוא אינו מקפיד אלא על אלו שראוהו שלא יאמרו לו למחזיק והוא יחקור היכן הוא וישמע הדבר אבל בני אדם שאינן אומרין לו כיון דלדידיה לא אמרי ליה לא מגליא מילת׳ כולי האי ואע״פ שהוא יודע שיהא למחאתו קול כשאומרין לאחרים אין שואלין עליו היכן מיחה ולהיכן הלך אבל מערער איהו מפיק עליה קלא ומשום הכי אמר רב מחזיקין בנכסים כל בורח ואפילו מחמת מרדין במשמע.
והלכתא כשמואל בהא, דקים לי׳ רבא כותי׳. ולעולם קיימא הלכתא כשמואל בדיני ולפיכך נמי אני מפרשה כן כי היכי דתיקום כרבא ואע״ג דלא אמר הלכתא כוותיה דשמואל הא איכא בפרקין כיוצא בה ובמקומות אחרים אבל חזרתי בי בזה מפני שראיתי לרבינו הגדול ז״ל שפסק כרב במיחה בפני בני אדם שאינן יכולין לומר לו ושייכא ליה בדרב פפא דבשמעתין והיינו טעמא נמי דלא מתרצינן לדרב׳ כדשמואל משום דלית הלכתא כותיה ורב זביד נמי לא סבר לה הכי כדפרישית.